<h1>אחר טענותיו</h1>
<h2>דף ו:</h2>
תו גרסינן בלולב הגזול [סוכה ל"ה ע"א] רבי אומר אל תקרי הדר אלא הדיר מה הדיר זה יש בו גדולים ויש בו קטנים אף כאן באילן אתרוג יש בו גדולים ויש בו קטנים וכו'. אלמא רבי אית ליה מסורת ורבי [נטה] מההיא שיטה דגרסינן בסנהדרין [ג' ע"ב] דסבירא להו דיש אם למקרא. כדמסיק דתניא דיני ממונות בשלשה רבי אומר בחמשה. ומסקנא דיש אם למקרא סבירא ליה, והיינו דמסקינן באלו הן הגולין [מכות ז' ע"א] נשמט הברזל מקתא והרג, רבי אומר אינו גולה וחכמים אומרים גולה מן העץ המתבקע וכו' ובגמרא אמר רב חייא בר אשי אמר רב ושניהם מקרא אחד דרשו, ונשל הברזל מן העץ רבי סבר יש אם למסורת. ופרכינן ורבי יש אם למסורת סבירא ליה, אם כן הוה ליה למדרש הדר כקריאתו. וההיא דכריתות פרק ספק אכל חלב [י"ח ע"א] ת"ר היו לפניו שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן בא גוי ואכל את הראשונה ובא ישראל ואכל את השניה פטור ורבי מחייב. ופירש רש"י דרבנן דפטרי משום דבעינן חתיכה [אחת] משתי חתיכות. וכיון שאכל גוי את הראשונה אין כאן אלא חתיכה אחת, ואנן מצוות קרינן. ורבי סבר חייב אפילו על חתיכה אחת דמצות כתיב. אלמא רבי אית ליה מסורת. וקשה דרבי אדרבי.
במסכת כריתות פרק ספק אכל חלב [י"ז ע"ב] אמר רב יהודה אמר רב היו לפניו שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ואכל אחת מהן ואינו יודע איזו מהן אכל חייב, חתיכה אחת ספק של חלב ספק של שומן ואכלה פטור. אמר רבה מאי טעמיה דרב אמר קרא ועשה אחת מכל מצות עד שישגוג בשתי מצות, מצוות קרינן, ויש אם למקרא. בפרק אין מעמידין הלכה בת ישראל לא תילד את הנכרית גרסינן [ע"ז כ"ז ע"א] איתמר מנין למילה בגוי שהיא פסולה, דרו בר פפא משמיה דרב אמר ואתה את בריתי תשמור ורבי יוחנן אמר המול ימול, מאי בינייהו, ומסקינן איכא בינייהו אשה, מ"ד ואתה את בריתי תשמור אשה לאו בת מילה היא, מ"ד המול ימול אשה כדמהילא דמיא. ופרכינן ומי איכא למ"ד אשה לאו בת מילה היא והכתיב ותקח צפורה צור, קרי ביה ותַקח. ותכרות ערלת בנה, קרי ביה ותַכְרֵת. אלמא קסבר יש אם למסורת ולא למקרא. וקשיין אהדדי.
גרסינן בפרק ספק אכל חלב בתחילתו [כריתות י"ז ע"ב] איתמר רב (אשי) [אסי] אמר חתיכה אחת שנינו ספק של חלב ספק של שומן. חייא בר רב אמר חתיכה משתי חתיכות שנינו, רב אסי סבר יש אם למסורת ומצות כתיבא, חייא בר רב סבר מצוות קרינן. איתיביה רב הונא לרב אסי ואמרי לה חייא בר רב לרב אסי חלב ושומן לפניו ואכל אחת מהן וכו' עד חייב. אלמא רב הונא דאותביה סבירא ליה דרישא חתיכה אחת משתי חתיכות שנינו, כדמפרש לה בסיפא. אלמא יש אם למקרא סבירא ליה. ובמנחות שלהי פרק אלו מנחות נקמצות [ע"ו ע"ב], אמר רב הונא מאפה [תנור] שאפאה חלה אחת יצא מאי טעמא מצת כתיב. מתקיף לה רב פפא [טעמא] דכתיב מצת הא כתיב מצות לא, והא גבי לחמי תודה דכתיב מצות ואמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל לחמי תודה שאפאן ארבע חלות יצא. ומשני ההיא פליגא וסבירא ליה לרב הונא דמסורת עיקר. ומקרא נמי עיקר מדקאמר אם אפאה מצה אחת [יצא]. מיהו אי אפאה עשר עשר חלות או י"ב זוהי מצותן לכתחילה, כדתנן התם בההוא פירקא כל המנחות באות עשר עשר דברי רבי מאיר חוץ מלחם הפנים וחביתי כהן גדול. רבי יהודה אומר כולן באות י"ב חלות חוץ מלחמי תודה ונזירות שהן באות עשר עשר. אלמא לרב הונא קרא ומסורת דרשינן. מיהו המקרא עדיף, כיון דמצותן עשר או י"ב. ותימה דלענין אשם תלוי לא דריש למקרא ולמסורת ויביא בין על חתיכה אחת ספק חלב ספק שומן בין על חתיכה אחת משתי חתיכות, אסקינן דרב הונא פליג אדשמואל בלחמי תודה דאם אפאן ארבע חלות לא יצא. ובמסכת נידה פ"א [ו' ע"א] גרסינן אמר רב הונא מעת לעת שבנדה לקודש אבל לא לתרומה. ומותבינן לרב הונא מעשה בשפחתו של רבי [גמליאל]. וגרסינן נמי בהשותפין [ב"ב ט' ע"א] אמר רב הונא בודקין למזונות ואין בודקין לכסות משום דכתיב הלא פרוש לרעב לחמך בשי"ן לשון דרישה ופירוש. ורב יהודה אמר אין בודקין למזונות (פרוש) [פרוס] קרינן לשון פרוסה בסמ"ך ומשמע לאלתר. [ותימה] דהכא משמע דרב הונא אזיל בתר מסורת.
וְאֵלו מקרא ומסורת שהכל שוין בה. הכשר זרעים כי יתן כתיב יותן קרי ודברי הכל, מה יתן דניחא ליה אף יותן דניחא ליה [קידושין נ"ט ע"ב]. וכן ההיא דפרה ועגלה ערופה עבד כתיב עובד קרינן נמי לענין דניחא ליה [פסחים כ"ו ע"א]. הנושא קרי ביה נישא. פ"א דסנהדרין [ז' ע"ב] מנין לבעל דין שלא יטעון לבעל דין חבירו רב כהנא מתני מלא תשא שמע [שוא], לא תשיא. ודרשינן להא נמי למספר לשון הרע ולמקבלו ולמעיד עדות שקר דראוי להשליכו לכלבים כדאמר רב ששת משום אלעזר בן [עזריה]. כדאיתא בערבי פסחים הלכה מזגו לו כוס שלישי [קי"ח ע"א]. באידיהן של גוים [ע"ז כ' ע"א] גמרא אין מוכרין להן במחובר, לא תחנם דרשינן חנייה בקרקע, קרי לא תַחְנֵם ולא תתן להם חן, תחנם לשון חנינה כמו לא תחוננו. וכן פשוטו לא תתן להם מתנת חנם. פ"א דיבמות [י"ג ע"א] לצרור לצרר. לא תאכלום לא תאכילם, להזהיר גדולים על הקטנים [שם קי"ד ע"א]. כל מום לא יהיה בו, לא יְהַוה בו, שלא יגרום מום בקדשים [ביצה כ"ז ע"ב]. ובפרק שלשה מינין אסורים בנזיר הלכה שלשה מינים וכו' [מ"ד ע"א] דרשינן שעשה בנזיר מגלח כמתגלח. ונפקא לן מתער לא יעבור על ראשו, לא יעבור קרי ביה לא יעביר [לא יעבור לא] הוא ולא יעביר אחר. לא תענה על ריב על רב כתיב [סנהדרין ל"ו ע"א]. [כתיב] תירוש, וקרינן תירש זכה נעשה ראש לא זכה נעשה רש כדאיתא בפרק [יוה"כ [יומא ע"ו ע"ב]]. ובסדר יומא פרק בא לו כהן גדול [ע"ב ע"ב] כתיב זר וקרינן זֵיר, זכה נעשית לו זיר לא זכה נעשית לו זר. ובאותה גמרא כמה פעמים עניני דרשות כענין זה. ואין להביא [אותם] כאן, כי עיקר מקרא ומסורה לענין מצות.
ויש מקומות בתלמוד שאין הולכין אלא אחר המסורת. כפות תמרים כפת כתיב [סוכה ל"ב ע"א], והכל מודים שאין להוסיף על כף אחד. בסכת כתיב [שם ט' ע"ב] הכל מודים שסוכה תחת סוכה פסולה. שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היתה במצחו משום דמקרן כתיב [שבת כ"ח ע"ב]. ורוב בניו ורב כתיב [מגילה ט"ו ע"ב]. פ"ב דשחיטת חולין [כ"ט ע"ב] תני רב יוסף תזבח שלא יהיו שנים שוחטים זבח אחד. תזבחוהו שלא יהא אחד שוחט שני זבחים. ואמר רב הונא תזבחהו כתיב. בפרק במה (אשה) [בהמה] [שבת נ"ה ע"ב] אמר רב, פנחס בן עלי לא חטא. הא כתיב אשר ישכבון ארנב"י ישכבן כתיב, [והכתיב] אל בניי, בְנִי כתיב. בגמרא ראשונה [דחגיגה] [ג' ע"א] שומע ואינו מדבר מדבר ואינו שומע פטור מן הראייה. ומסקינן דיליף ראיה ראיה מהקהל דתניא למען ישמעון פרט למדבר ואינו שומע. ולמען ילמדון פרט לשומע ואינו מדבר. ומסקנא אמר מר זוטרא קרי ביה למען יְלַמְדון. ורב אשי אמר ודאי למען יְלַמְדון. וקמסיק התם דלא תקרי יִלמְדון. ובפ"א דארבע אבות [ב"ק י' ע"ב] חבתי בתשלומי נזקו מלמד שהבעלים מטפלין בנבילה, מנא הני מילי אמר רב כהנא אם טרוף יטרף יביאו עֵד, עד טרפה ישלם ולא טרפה עצמה. ורבי אמי אמר אמר קרא מכה בהמה ישלמנה, אל תקרי ישלמנה אלא ישלימנה. גרסינן בסנהדרין בפרק אלו הן הנחנקין [פ"ט ע"א], הכובש את נבואתו והמוותר על דברי הנביא ונביא שעבר על דברי עצמו מיתתן בידי שמים, דכתיב והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי, קרי ביה לא ישמיע, היינו כובש נבואתו. מוותר על דבריו יַשְמִע. ונביא שעבר על דברי עצמו בכלל לא יִשְמַע. וכאלו רבות בתלמוד.
ויש מקומות שהמסורת אינה ואף המקרא אינו. כההיא דהקומץ רבה במנחות בהלכת מזוזה [ל"ד ע"א]. דתניא בית שאין לו אלא פצים אחד רבי מאיר מחייב במזוזה וחכמים פוטרים מאי טעמיה דרבי מאיר דתניא על מזוזות שומע אני מיעוט מזוזות שתים. כשהוא אומר מזוזות בפרשה שניה שאין תלמוד לומר. הוי ריבוי אחר ריבוי אין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט, מיעטו הכתוב למזוזה אחת דברי רבי מאיר. רבי יצחק אמר אינו צריך הרי הוא אומר על המשקוף ועל שתי המזוזות, שאין ת"ל שתי מה ת"ל שתי זה בנה אב כל מקום שנאמר מזוזות אינה אלא אחת עד שיפרט לך הכתוב שתי. גרסינן במנחות פרק שתי מדות [צ"ג ע"ב] סמיכה בשתי ידיו, מנא הני מילי אמר רשב"ל אמר קרא וסמך אהרן את שתי ידיו, כתיב ידו וכתיב שתי, זה בנה אב בכל מקום שנאמר ידו הכי כאן שתים עד שיפרוט לך הכתוב אחת. וחילוף שיטה זו משיטה דמזוזה. וחילוף נמי (להא) [מהא] דגרסינן בכמה דוכתי [סוטה ב' ע"ב] לא יקום עד אחד שאין תלמוד לומר אחד, הואיל ונאמר עד, אלא זה בנה אב כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים. כההיא ועד אין בה. וכי יקום עד חמס באיש [דברים י"ט]. גרסינן בפרק נערה שנתפתתה [כתובות מ"ד ע"ב] ארשב"ל המוציא שם רע על הקטנה פטור שנאמר ונתן לאבי הנערה, כאן נערה, הא כל מקום שנאמר נער אפילו קטנה במשמע. וגבי הנהו דניתנין להצילן בנפשן [סנהדרין ע"ג ע"א], הרודף אחר זכור ואחר נערה המאורסה נפקא לן [מן] ולנערה לא תעשה דבר זו נערה המאורסה. אין לנער וגומר, נער זה זכור. אלמא אפילו נער דכתיב בעלמא גם כן משמע נער זכר.
ועתה נחזור על הראשונות ונאמר הכל מודים כי יש אם למקרא. והכל מודים כי יש [אם] למסורת. ומחלוקת ביש אם למקרא או למסורת.
הכל מודים דיש אם למקרא בההיא לא תבשל גדי בחלב אמו כדאיתא בתחילת סנהדרין [ד' ע"א] אשיטה דרבנן דאייתי להו יש אם למסורת. דגרסינן מתקיף לה רב אחא בר [יעקב] מי איכא דלית ליה יש אם למקרא והתניא בחלב אמו יכול בחֵלֶב אמו אמרת יש אם למקרא. ומסקנא דודאי פליגי ושנאי גבי גדי דדרך בישול אסרה תורה, וח0ל0ב בר בישול הוא ולא חֵלֶב. הרי למדנו מכאן כי במקום שאי אפשר להעמיד המסורת נלך אחר המקרא. ובהאי כללא נמי ההיא דרבי יהודה בן יועץ אקרא אני שבעים, אפילו למאן דסבירא ליה יש אם למסורת הכא יש אם למקרא משום בנין אב, דטימא וטיהר [בזכר וטיהר וטימא] בנקיבה, מה כשטיהר בזכר בנקיבה כפלים בו, אף כשטימא בזכר בנקיבה כפליים בו. הרי בנין [אב] והקש זה מסייע לומר דיש אם למקרא. והמקרא מסייע לבנין אב. ויש לתמוה ולמה כתב שבעים, ומאי מהני מסורת. לקמן בעזר השם נימא בכולהו מילתא. וכי יתן מים דהכשר דמודו בה כולי עלמא במקרא ובמסורת, היינו טעמא משום דיתן לא סתר יותן ולא יותן יתן. דמקרא ומסורת נתינה נינהו. וכת' לפרוש יותן דמקרא למימר דהכשר בניחותא תלי. דאע"ג דאיהו לא נתן אלא ירד הטל מן השמים על הפירות והוא לא ידע, עוד הטל עליהם ושמח בעודו עליהן הרי הוא כאילו נתן הוא עצמו. אבל אם כבר נגבו אע"פ ששמח אין כאן יתן. וכן נמי עובד ועבד בכלל זה. אם שכן עליה עוף כשירה עלה עליה זכר פסולה, דבהא ניחא [ליה] אע"פ דממילא היה. הכניסה לרבקה ולא היה בדעתו כלל לדישה, אם דשה בדרך הליכתה כיון דהוא לא כיון אלא לשומרה או כדי (שתניק) [שתינק] כשרה. אבל (כשתניק) [כשתינק] ותדוש הרי ניחא ליה ופסולה. כדמסקינן בפרק כל שעה [פסחים כ"ו ע"א] ובאלו מציאות [ב"מ כ"ב ע"א] ולא תשא שמע שוא, תשמע מספר משמע מקבל, ומשמע מעיד, ומשמע נמי לטוען טענותיו לבית דין שנושא דבריו והדיין שומע, ושוב לבו נטוי
<h2>דף לא:</h2>
תו גרסינן בלולב הגזול [סוכה ל"ה ע"א] רבי אומר אל תקרי הדר אלא הדיר מה הדיר זה יש בו גדולים ויש בו קטנים אף כאן באילן אתרוג יש בו גדולים ויש בו קטנים וכו'. אלמא רבי אית ליה מסורת ורבי [נטה] מההיא שיטה דגרסינן בסנהדרין [ג' ע"ב] דסבירא להו דיש אם למקרא. כדמסיק דתניא דיני ממונות בשלשה רבי אומר בחמשה. ומסקנא דיש אם למקרא סבירא ליה, והיינו דמסקינן באלו הן הגולין [מכות ז' ע"א] נשמט הברזל מקתא והרג, רבי אומר אינו גולה וחכמים אומרים גולה מן העץ המתבקע וכו' ובגמרא אמר רב חייא בר אשי אמר רב ושניהם מקרא אחד דרשו, ונשל הברזל מן העץ רבי סבר יש אם למסורת. ופרכינן ורבי יש אם למסורת סבירא ליה, אם כן הוה ליה למדרש הדר כקריאתו. וההיא דכריתות פרק ספק אכל חלב [י"ח ע"א] ת"ר היו לפניו שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן בא גוי ואכל את הראשונה ובא ישראל ואכל את השניה פטור ורבי מחייב. ופירש רש"י דרבנן דפטרי משום דבעינן חתיכה [אחת] משתי חתיכות. וכיון שאכל גוי את הראשונה אין כאן אלא חתיכה אחת, ואנן מצוות קרינן. ורבי סבר חייב אפילו על חתיכה אחת דמצות כתיב. אלמא רבי אית ליה מסורת. וקשה דרבי אדרבי.
במסכת כריתות פרק ספק אכל חלב [י"ז ע"ב] אמר רב יהודה אמר רב היו לפניו שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ואכל אחת מהן ואינו יודע איזו מהן אכל חייב, חתיכה אחת ספק של חלב ספק של שומן ואכלה פטור. אמר רבה מאי טעמיה דרב אמר קרא ועשה אחת מכל מצות עד שישגוג בשתי מצות, מצוות קרינן, ויש אם למקרא. בפרק אין מעמידין הלכה בת ישראל לא תילד את הנכרית גרסינן [ע"ז כ"ז ע"א] איתמר מנין למילה בגוי שהיא פסולה, דרו בר פפא משמיה דרב אמר ואתה את בריתי תשמור ורבי יוחנן אמר המול ימול, מאי בינייהו, ומסקינן איכא בינייהו אשה, מ"ד ואתה את בריתי תשמור אשה לאו בת מילה היא, מ"ד המול ימול אשה כדמהילא דמיא. ופרכינן ומי איכא למ"ד אשה לאו בת מילה היא והכתיב ותקח צפורה צור, קרי ביה ותַקח. ותכרות ערלת בנה, קרי ביה ותַכְרֵת. אלמא קסבר יש אם למסורת ולא למקרא. וקשיין אהדדי.
גרסינן בפרק ספק אכל חלב בתחילתו [כריתות י"ז ע"ב] איתמר רב (אשי) [אסי] אמר חתיכה אחת שנינו ספק של חלב ספק של שומן. חייא בר רב אמר חתיכה משתי חתיכות שנינו, רב אסי סבר יש אם למסורת ומצות כתיבא, חייא בר רב סבר מצוות קרינן. איתיביה רב הונא לרב אסי ואמרי לה חייא בר רב לרב אסי חלב ושומן לפניו ואכל אחת מהן וכו' עד חייב. אלמא רב הונא דאותביה סבירא ליה דרישא חתיכה אחת משתי חתיכות שנינו, כדמפרש לה בסיפא. אלמא יש אם למקרא סבירא ליה. ובמנחות שלהי פרק אלו מנחות נקמצות [ע"ו ע"ב], אמר רב הונא מאפה [תנור] שאפאה חלה אחת יצא מאי טעמא מצת כתיב. מתקיף לה רב פפא [טעמא] דכתיב מצת הא כתיב מצות לא, והא גבי לחמי תודה דכתיב מצות ואמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל לחמי תודה שאפאן ארבע חלות יצא. ומשני ההיא פליגא וסבירא ליה לרב הונא דמסורת עיקר. ומקרא נמי עיקר מדקאמר אם אפאה מצה אחת [יצא]. מיהו אי אפאה עשר עשר חלות או י"ב זוהי מצותן לכתחילה, כדתנן התם בההוא פירקא כל המנחות באות עשר עשר דברי רבי מאיר חוץ מלחם הפנים וחביתי כהן גדול. רבי יהודה אומר כולן באות י"ב חלות חוץ מלחמי תודה ונזירות שהן באות עשר עשר. אלמא לרב הונא קרא ומסורת דרשינן. מיהו המקרא עדיף, כיון דמצותן עשר או י"ב. ותימה דלענין אשם תלוי לא דריש למקרא ולמסורת ויביא בין על חתיכה אחת ספק חלב ספק שומן בין על חתיכה אחת משתי חתיכות, אסקינן דרב הונא פליג אדשמואל בלחמי תודה דאם אפאן ארבע חלות לא יצא. ובמסכת נידה פ"א [ו' ע"א] גרסינן אמר רב הונא מעת לעת שבנדה לקודש אבל לא לתרומה. ומותבינן לרב הונא מעשה בשפחתו של רבי [גמליאל]. וגרסינן נמי בהשותפין [ב"ב ט' ע"א] אמר רב הונא בודקין למזונות ואין בודקין לכסות משום דכתיב הלא פרוש לרעב לחמך בשי"ן לשון דרישה ופירוש. ורב יהודה אמר אין בודקין למזונות (פרוש) [פרוס] קרינן לשון פרוסה בסמ"ך ומשמע לאלתר. [ותימה] דהכא משמע דרב הונא אזיל בתר מסורת.
וְאֵלו מקרא ומסורת שהכל שוין בה. הכשר זרעים כי יתן כתיב יותן קרי ודברי הכל, מה יתן דניחא ליה אף יותן דניחא ליה [קידושין נ"ט ע"ב]. וכן ההיא דפרה ועגלה ערופה עבד כתיב עובד קרינן נמי לענין דניחא ליה [פסחים כ"ו ע"א]. הנושא קרי ביה נישא. פ"א דסנהדרין [ז' ע"ב] מנין לבעל דין שלא יטעון לבעל דין חבירו רב כהנא מתני מלא תשא שמע [שוא], לא תשיא. ודרשינן להא נמי למספר לשון הרע ולמקבלו ולמעיד עדות שקר דראוי להשליכו לכלבים כדאמר רב ששת משום אלעזר בן [עזריה]. כדאיתא בערבי פסחים הלכה מזגו לו כוס שלישי [קי"ח ע"א]. באידיהן של גוים [ע"ז כ' ע"א] גמרא אין מוכרין להן במחובר, לא תחנם דרשינן חנייה בקרקע, קרי לא תַחְנֵם ולא תתן להם חן, תחנם לשון חנינה כמו לא תחוננו. וכן פשוטו לא תתן להם מתנת חנם. פ"א דיבמות [י"ג ע"א] לצרור לצרר. לא תאכלום לא תאכילם, להזהיר גדולים על הקטנים [שם קי"ד ע"א]. כל מום לא יהיה בו, לא יְהַוה בו, שלא יגרום מום בקדשים [ביצה כ"ז ע"ב]. ובפרק שלשה מינין אסורים בנזיר הלכה שלשה מינים וכו' [מ"ד ע"א] דרשינן שעשה בנזיר מגלח כמתגלח. ונפקא לן מתער לא יעבור על ראשו, לא יעבור קרי ביה לא יעביר [לא יעבור לא] הוא ולא יעביר אחר. לא תענה על ריב על רב כתיב [סנהדרין ל"ו ע"א]. [כתיב] תירוש, וקרינן תירש זכה נעשה ראש לא זכה נעשה רש כדאיתא בפרק [יוה"כ [יומא ע"ו ע"ב]]. ובסדר יומא פרק בא לו כהן גדול [ע"ב ע"ב] כתיב זר וקרינן זֵיר, זכה נעשית לו זיר לא זכה נעשית לו זר. ובאותה גמרא כמה פעמים עניני דרשות כענין זה. ואין להביא [אותם] כאן, כי עיקר מקרא ומסורה לענין מצות.
ויש מקומות בתלמוד שאין הולכין אלא אחר המסורת. כפות תמרים כפת כתיב [סוכה ל"ב ע"א], והכל מודים שאין להוסיף על כף אחד. בסכת כתיב [שם ט' ע"ב] הכל מודים שסוכה תחת סוכה פסולה. שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היתה במצחו משום דמקרן כתיב [שבת כ"ח ע"ב]. ורוב בניו ורב כתיב [מגילה ט"ו ע"ב]. פ"ב דשחיטת חולין [כ"ט ע"ב] תני רב יוסף תזבח שלא יהיו שנים שוחטים זבח אחד. תזבחוהו שלא יהא אחד שוחט שני זבחים. ואמר רב הונא תזבחהו כתיב. בפרק במה (אשה) [בהמה] [שבת נ"ה ע"ב] אמר רב, פנחס בן עלי לא חטא. הא כתיב אשר ישכבון ארנב"י ישכבן כתיב, [והכתיב] אל בניי, בְנִי כתיב. בגמרא ראשונה [דחגיגה] [ג' ע"א] שומע ואינו מדבר מדבר ואינו שומע פטור מן הראייה. ומסקינן דיליף ראיה ראיה מהקהל דתניא למען ישמעון פרט למדבר ואינו שומע. ולמען ילמדון פרט לשומע ואינו מדבר. ומסקנא אמר מר זוטרא קרי ביה למען יְלַמְדון. ורב אשי אמר ודאי למען יְלַמְדון. וקמסיק התם דלא תקרי יִלמְדון. ובפ"א דארבע אבות [ב"ק י' ע"ב] חבתי בתשלומי נזקו מלמד שהבעלים מטפלין בנבילה, מנא הני מילי אמר רב כהנא אם טרוף יטרף יביאו עֵד, עד טרפה ישלם ולא טרפה עצמה. ורבי אמי אמר אמר קרא מכה בהמה ישלמנה, אל תקרי ישלמנה אלא ישלימנה. גרסינן בסנהדרין בפרק אלו הן הנחנקין [פ"ט ע"א], הכובש את נבואתו והמוותר על דברי הנביא ונביא שעבר על דברי עצמו מיתתן בידי שמים, דכתיב והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי, קרי ביה לא ישמיע, היינו כובש נבואתו. מוותר על דבריו יַשְמִע. ונביא שעבר על דברי עצמו בכלל לא יִשְמַע. וכאלו רבות בתלמוד.
ויש מקומות שהמסורת אינה ואף המקרא אינו. כההיא דהקומץ רבה במנחות בהלכת מזוזה [ל"ד ע"א]. דתניא בית שאין לו אלא פצים אחד רבי מאיר מחייב במזוזה וחכמים פוטרים מאי טעמיה דרבי מאיר דתניא על מזוזות שומע אני מיעוט מזוזות שתים. כשהוא אומר מזוזות בפרשה שניה שאין תלמוד לומר. הוי ריבוי אחר ריבוי אין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט, מיעטו הכתוב למזוזה אחת דברי רבי מאיר. רבי יצחק אמר אינו צריך הרי הוא אומר על המשקוף ועל שתי המזוזות, שאין ת"ל שתי מה ת"ל שתי זה בנה אב כל מקום שנאמר מזוזות אינה אלא אחת עד שיפרט לך הכתוב שתי.
גרסינן במנחות פרק שתי מדות [צ"ג ע"ב] סמיכה בשתי ידיו, מנא הני מילי אמר רשב"ל אמר קרא וסמך אהרן את שתי ידיו, כתיב ידו וכתיב שתי, זה בנה אב בכל מקום שנאמר ידו הכי כאן שתים עד שיפרוט לך הכתוב אחת. וחילוף שיטה זו משיטה דמזוזה. וחילוף נמי (להא) [מהא] דגרסינן בכמה דוכתי [סוטה ב' ע"ב] לא יקום עד אחד שאין תלמוד לומר אחד, הואיל ונאמר עד, אלא זה בנה אב כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים. כההיא ועד אין בה. וכי יקום עד חמס באיש [דברים י"ט]. גרסינן בפרק נערה שנתפתתה [כתובות מ"ד ע"ב] ארשב"ל המוציא שם רע על הקטנה פטור שנאמר ונתן לאבי הנערה, כאן נערה, הא כל מקום שנאמר נער אפילו קטנה במשמע. וגבי הנהו דניתנין להצילן בנפשן [סנהדרין ע"ג ע"א], הרודף אחר זכור ואחר נערה המאורסה נפקא לן [מן] ולנערה לא תעשה דבר זו נערה המאורסה. אין לנער וגומר, נער זה זכור. אלמא אפילו נער דכתיב בעלמא גם כן משמע נער זכר.
ועתה נחזור על הראשונות ונאמר הכל מודים כי יש אם למקרא. והכל מודים כי יש [אם] למסורת. ומחלוקת ביש אם למקרא או למסורת.
הכל מודים דיש אם למקרא בההיא לא תבשל גדי בחלב אמו כדאיתא בתחילת סנהדרין [ד' ע"א] אשיטה דרבנן דאייתי להו יש אם למסורת. דגרסינן מתקיף לה רב אחא בר [יעקב] מי איכא דלית ליה יש אם למקרא והתניא בחלב אמו יכול בחֵלֶב אמו אמרת יש אם למקרא. ומסקנא דודאי פליגי ושנאי גבי גדי דדרך בישול אסרה תורה, וח0ל0ב בר בישול הוא ולא חֵלֶב. הרי למדנו מכאן כי במקום שאי אפשר להעמיד המסורת נלך אחר המקרא. ובהאי כללא נמי ההיא דרבי יהודה בן יועץ אקרא אני שבעים, אפילו למאן דסבירא ליה יש אם למסורת הכא יש אם למקרא משום בנין אב, דטימא וטיהר [בזכר וטיהר וטימא] בנקיבה, מה כשטיהר בזכר בנקיבה כפלים בו, אף כשטימא בזכר בנקיבה כפליים בו. הרי בנין [אב] והקש זה מסייע לומר דיש אם למקרא. והמקרא מסייע לבנין אב. ויש לתמוה ולמה כתב שבעים, ומאי מהני מסורת. לקמן בעזר השם נימא בכולהו מילתא.
וכי יתן מים דהכשר דמודו בה כולי עלמא במקרא ובמסורת, היינו טעמא משום דיתן לא סתר יותן ולא יותן יתן. דמקרא ומסורת נתינה נינהו. וכת' לפרוש יותן דמקרא למימר דהכשר בניחותא תלי. דאע"ג דאיהו לא נתן אלא ירד הטל מן השמים על הפירות והוא לא ידע, עוד הטל עליהם ושמח בעודו עליהן הרי הוא כאילו נתן הוא עצמו. אבל אם כבר נגבו אע"פ ששמח אין כאן יתן. וכן נמי עובד ועבד בכלל זה. אם שכן עליה עוף כשירה עלה עליה זכר פסולה, דבהא ניחא [ליה] אע"פ דממילא היה. הכניסה לרבקה ולא היה בדעתו כלל לדישה, אם דשה בדרך הליכתה כיון דהוא לא כיון אלא לשומרה או כדי (שתניק) [שתינק] כשרה. אבל (כשתניק) [כשתינק] ותדוש הרי ניחא ליה ופסולה. כדמסקינן בפרק כל שעה [פסחים כ"ו ע"א] ובאלו מציאות [ב"מ כ"ב ע"א] ולא תשא שמע שוא, תשמע מספר משמע מקבל, ומשמע מעיד, ומשמע נמי לטוען טענותיו לבית דין שנושא דבריו והדיין שומע, ושוב לבו נטוי
<h2>דף מה:</h2>
פ"ב דשחיטת חולין [כ"ט ע"ב] תני רב יוסף תזבח שלא יהיו שנים שוחטים זבח אחד. תזבחוהו שלא יהא אחד שוחט שני זבחים. ואמר רב הונא תזבחהו כתיב. בפרק במה (אשה) [בהמה] [שבת נ"ה ע"ב] אמר רב, פנחס בן עלי לא חטא. הא כתיב אשר ישכבון ארנב"י ישכבן כתיב, [והכתיב] אל בניי, בְנִי כתיב.
בגמרא ראשונה [דחגיגה] [ג' ע"א] שומע ואינו מדבר מדבר ואינו שומע פטור מן הראייה. ומסקינן דיליף ראיה ראיה מהקהל דתניא למען ישמעון פרט למדבר ואינו שומע. ולמען ילמדון פרט לשומע ואינו מדבר. ומסקנא אמר מר זוטרא קרי ביה למען יְלַמְדון. ורב אשי אמר ודאי למען יְלַמְדון. וקמסיק התם דלא תקרי יִלמְדון.
ובפ"א דארבע אבות [ב"ק י' ע"ב] חבתי בתשלומי נזקו מלמד שהבעלים מטפלין בנבילה, מנא הני מילי אמר רב כהנא אם טרוף יטרף יביאו עֵד, עד טרפה ישלם ולא טרפה עצמה. ורבי אמי אמר אמר קרא מכה בהמה ישלמנה, אל תקרי ישלמנה אלא ישלימנה.
גרסינן בסנהדרין בפרק אלו הן הנחנקין [פ"ט ע"א], הכובש את נבואתו והמוותר על דברי הנביא ונביא שעבר על דברי עצמו מיתתן בידי שמים, דכתיב והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי, קרי ביה לא ישמיע, היינו כובש נבואתו. מוותר על דבריו יַשְמִע. ונביא שעבר על דברי עצמו בכלל לא יִשְמַע. וכאלו רבות בתלמוד.
ויש מקומות שהמסורת אינה ואף המקרא אינו. כההיא דהקומץ רבה במנחות בהלכת מזוזה [ל"ד ע"א]. דתניא בית שאין לו אלא פצים אחד רבי מאיר מחייב במזוזה וחכמים פוטרים מאי טעמיה דרבי מאיר דתניא על מזוזות שומע אני מיעוט מזוזות שתים. כשהוא אומר מזוזות בפרשה שניה שאין תלמוד לומר. הוי ריבוי אחר ריבוי אין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט, מיעטו הכתוב למזוזה אחת דברי רבי מאיר. רבי יצחק אמר אינו צריך הרי הוא אומר על המשקוף ועל שתי המזוזות, שאין ת"ל שתי מה ת"ל שתי זה בנה אב כל מקום שנאמר מזוזות אינה אלא אחת עד שיפרט לך הכתוב שתי.
גרסינן במנחות פרק שתי מדות [צ"ג ע"ב] סמיכה בשתי ידיו, מנא הני מילי אמר רשב"ל אמר קרא וסמך אהרן את שתי ידיו, כתיב ידו וכתיב שתי, זה בנה אב בכל מקום שנאמר ידו הכי כאן שתים עד שיפרוט לך הכתוב אחת. וחילוף שיטה זו משיטה דמזוזה. וחילוף נמי (להא) [מהא] דגרסינן בכמה דוכתי [סוטה ב' ע"ב] לא יקום עד אחד שאין תלמוד לומר אחד, הואיל ונאמר עד, אלא זה בנה אב כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים. כההיא ועד אין בה. וכי יקום עד חמס באיש [דברים י"ט]. גרסינן בפרק נערה שנתפתתה [כתובות מ"ד ע"ב] ארשב"ל המוציא שם רע על הקטנה פטור שנאמר ונתן לאבי הנערה, כאן נערה, הא כל מקום שנאמר נער אפילו קטנה במשמע. וגבי הנהו דניתנין להצילן בנפשן [סנהדרין ע"ג ע"א], הרודף אחר זכור ואחר נערה המאורסה נפקא לן [מן] ולנערה לא תעשה דבר זו נערה המאורסה. אין לנער וגומר, נער זה זכור. אלמא אפילו נער דכתיב בעלמא גם כן משמע נער זכר.
ועתה נחזור על הראשונות ונאמר הכל מודים כי יש אם למקרא. והכל מודים כי יש [אם] למסורת. ומחלוקת ביש אם למקרא או למסורת.
הכל מודים דיש אם למקרא בההיא לא תבשל גדי בחלב אמו כדאיתא בתחילת סנהדרין [ד' ע"א] אשיטה דרבנן דאייתי להו יש אם למסורת. דגרסינן מתקיף לה רב אחא בר [יעקב] מי איכא דלית ליה יש אם למקרא והתניא בחלב אמו יכול בחֵלֶב אמו אמרת יש אם למקרא. ומסקנא דודאי פליגי ושנאי גבי גדי דדרך בישול אסרה תורה, וח0ל0ב בר בישול הוא ולא חֵלֶב. הרי למדנו מכאן כי במקום שאי אפשר להעמיד המסורת נלך אחר המקרא. ובהאי כללא נמי ההיא דרבי יהודה בן יועץ אקרא אני שבעים, אפילו למאן דסבירא ליה יש אם למסורת הכא יש אם למקרא משום בנין אב, דטימא וטיהר [בזכר וטיהר וטימא] בנקיבה, מה כשטיהר בזכר בנקיבה כפלים בו, אף כשטימא בזכר בנקיבה כפליים בו. הרי בנין [אב] והקש זה מסייע לומר דיש אם למקרא. והמקרא מסייע לבנין אב. ויש לתמוה ולמה כתב שבעים, ומאי מהני מסורת. לקמן בעזר השם נימא בכולהו מילתא.
וכי יתן מים דהכשר דמודו בה כולי עלמא במקרא ובמסורת, היינו טעמא משום דיתן לא סתר יותן ולא יותן יתן. דמקרא ומסורת נתינה נינהו. וכת' לפרוש יותן דמקרא למימר דהכשר בניחותא תלי. דאע"ג דאיהו לא נתן אלא ירד הטל מן השמים על הפירות והוא לא ידע, עוד הטל עליהם ושמח בעודו עליהן הרי הוא כאילו נתן הוא עצמו. אבל אם כבר נגבו אע"פ ששמח אין כאן יתן. וכן נמי עובד ועבד בכלל זה. אם שכן עליה עוף כשירה עלה עליה זכר פסולה, דבהא ניחא [ליה] אע"פ דממילא היה. הכניסה לרבקה ולא היה בדעתו כלל לדישה, אם דשה בדרך הליכתה כיון דהוא לא כיון אלא לשומרה או כדי (שתניק) [שתינק] כשרה. אבל (כשתניק) [כשתינק] ותדוש הרי ניחא ליה ופסולה. כדמסקינן בפרק כל שעה [פסחים כ"ו ע"א] ובאלו מציאות [ב"מ כ"ב ע"א] ולא תשא שמע שוא, תשמע מספר משמע מקבל, ומשמע מעיד, ומשמע נמי לטוען טענותיו לבית דין שנושא דבריו והדיין שומע, ושוב לבו נטוי
